כאשר הבנות נכנסו לביה"ס התעוררו קשיים. הקשיים לא היו מובהקים. נראה היה כי המורות לא זיהו בעיה מיוחדת. הן רכשו את מיומנויות הקריאה והכתיבה, וכנראה שזה הספיק בכדי לא לעורר תשומת לב מיוחדת. אך בבית התקשיתי מאד להסביר להן עקרונות בסיסיים בחשבון. הגישה היתה כי ההבנה תתפתח בהמשך...

בין עודף לחץ לוויתור מוחלט

לאורך שנים התחבטתי שוב ושוב בסוגיות אלו, כאשר אני נעה בין הפעלת לחץ מוגזם לוויתור מוחלט. כאשר הייתי יושבת עם הבנות על שיעורי הבית, לעתים קרובות היה עליי לעבור להסבר של עקרונות בסיסיים שלא ישבו היטב. לא היה לי ברור במה להתמקד, בהבנה או בהשלמת המשימה, כי נראה היה שלא אוכל להשתלט על הכל. לא יכולתי אז לקבל החלטה והצורך להשלים את המשימות היה חזק ממני. אירוני משהו, אך בכל פעם הייתי זו אני שנלחצה לנוכח המשימות. אין ספק שהלחץ הזה לא תרם להבנה שלהן.

יכול להיות שגם המורות זיהו את הלחץ הזה, שכן הן העבירו לי מסרים מרגיעים: זה בסדר, הבנות עובדות בקצב שלהן, אין צורך להלחץ. המסרים הבהירו לי שאני לא בכיוון הנכון. כתגובה, החלטתי להרפות.

הפסקתי לעקוב אחר הנעשה בכיתה, לא התייחסתי לשיעורי הבית, נתתי לדברים לעשות את שלהם, בתקווה שהם יסתדרו בהמשך. מדיי פעם הייתי יושבת איתן וכאשר הייתי נתקלת במחסום הבנה הייתי עוזבת את הדברים ומעדכנת את המורות במצב. למחרת הבנות היו מגיעות הביתה עם העבודה עשויה. מה זה אומר? שהן הבינו?

השנים חלפו והבעיות לא נפתרו...

אולם למרות הקשיים, הבחנתי שהן קולטות ומבינות את החומר במיוחד אם הן מבצעות תרגול בבית. אבל לא הקפדנו על תרגול יום-יומי ומדי פעם כאשר הייתי מסייעת להן, זה לא אפשר לי לספק להן תמיכה ראויה, שכן רוב הזמן הוקדש בעיקרו להסברים של עקרונות שלא ישבו היטב, ולא נותר מקום לתרגול.

בעוד שאצל חלק מהילדים החומר המועבר בכיתה נטמע באופן כזה המאפשר להם לשלוף אותו בעת הצורך, לחלק נדרש יותר זמן של לימוד בכדי לגבש הבנה. כן, אצל חלק זה עובד מהר ואצל חלק לאט. הקפדה על תרגול יומי בבית יכולה לספק לתלמידים בעלי חשיבה איטית או לתלמידים מתקשים, עוד זמן לעבד ולהטמיע את החומר.