על תבונה ורגישות

20% מאיתנו הם אנשים רגישים מאד.

לא מדיי,

אלא מאד.

כך מתארת איילין ארון בספרה "אדם רגיש מאד".

יום אחד הבן שלי היה עד לאירוע אלים שהתרחש בביה"ס.

אותו אירוע המשיך ללוות אותו הרבה זמן אחרי.

זה לא היה רק האלימות עצמה,

אלא גם העובדה שאף אחד לא נחלץ לעזרתו של הילד הנפגע.

באחת השיחות עם המורה, שיתפתי אותה באותו מקרה,

לא כדי לעסוק בעניין האלימות,

(בכל מקרה השיחה התקיימה כשנה מאוחר יותר),

אלא כדי לנסות להעביר לה את התחושות שהבן שלי חווה.

התגובה שלה היתה:

"אני מאחלת לו", היא אמרה והתכוונה לבן שלי,

"שהוא לא יתרגש מאירועים כאלה".

אכן, אצל רוב הילדים אירועים כאלה אולי "יעברו לידם".

אבל האם זה אומר שכולם צרכים להיות כאלה?

לצערי זו התפיסה של הרבה אנשים,

גם אנשי חינוך.

רגישות גבוהה לרוב קשורה לתבונה ואף למחוננות.

רגישות גבוהה היא היכולת לקלוט המון מידע מהסביבה,

כזה שאחרים לא מבחינים בו כלל,

החל מחפצים קטנים, תופעות ואף התנהגויות של אנשים.

היכולת הזו היא הבסיס לתבונה המפותחת אצל אותם אנשים.

הם מעבדים את הפרטים ובונים על בסיסם הבנה, לעתים מאד מעמיקה.

רגישות גבוהה קשורה גם לחוש צדק מפותח.

אנשים רגישים מאד מפגינים אכפתיות כלפי אחרים.

תחושת האמפתיה החזקה שלהם מאפשרת להם לזהות כאשר משהו לא הוגן,

וכשהם מתבגרים, הם לעיתים הופכים למובילי דעה חברתית

שמגנים על ערכים כמו שוויון וזכויות אדם.

לצד זה, אצל ילדים רגישים מאד, מתעורר לעתים קושי,

עקב הפער הגדול בין יכולת העיבוד הקוגניטיבית הגבוהה,

לבין היכולת הרגשית, שאינה מפותחת דיו.

בניסיון לתמוך בילדים אלה,

הדבר החשוב ביותר הוא להבהיר לעצמכם, לילדים ולאחרים,

שרגיש מאד זו לא בעיה.

רגישות גבוהה היא מעלה.