חינוך ביתי היה עבורנו תחילתו של תהליך.
הרבה דברים נולדו במקום הזה.
פיתחנו יכולות למידה, עצמאות, אך בעיקר,
זה המקום בו התגבשתי על עצמי, כאמא.
הסיפור שלנו מתחיל הרבה שנים לפני.
הריון של תאומות בסיכון גבוה.
הסיכון אכן התממש ודם עבר מעובר אחד לשני.
מכאן - לידה מוקדמת בשבוע 28.
בת אחת היתה מונשמת במשך שבועיים,
לשניה היה חור במעי והיה צורך לנתח אותה בגיל שבוע, מה שהציל את חייה.
על אף תחילת דרכן הסוערת משהו,
ההתפתחות של התאומות היתה מצוינת,
הן הפגינו יכולות מוטוריות מעולות,הרופאים היו מרוצים.
"פיס, זכיתם בפיס!",
כך היתה אומרת לנו הפיזיוטרפיסטית שליוותה אותן בתחילת הדרך.
החשש מפני הבאות
אבל תמיד קינן בי איזשהו חשש,
שמבחינה קוגניטיבית אולי יתגלו קשיים בהמשך...
ואכן כאשר הן נכנסו לביה"ס, התעוררו קשיים.
יכול להיות שהן נכנסו מוקדם מדיי.
מבחינת ביה"ס הכל היה בסדר, כי הן הצליחו יחסית לקרוא ולכתוב,
אבל בחשבון התמונה היתה אחרת.
עם משך השנים למדתי שישנו דגש מיוחד על תחומי השפה.
ברגע שתלמידים מגלים קשיים בשפה, ישר שולחים לאבחונים, הוראה מתקנת וכל מה שצריך.
לעומת זאת, אל קשיים בחשבון, יש נטייה להתייחס כאל משהו שיתפתח בהמשך.
בעקרון זה נכון, כל עוד לתלמידים המתקשים בתחום, ניתן מספיק זמן בכדי לפתח הבנה.
אבל בפועל, בביה"ס מתקדמים בינתיים בחומר, ובמצב זה נוצרים פערים לימודיים.
ככל שהזמן עובר, כך הפערים גדלים וקשה לגשר עליהם בהמשך.
חור בנשמה
הבנות שלי התחילו לאבד ביטחון עצמי,
הן חוו פערים לימודיים וקשיים רגשיים שהשפיעו עליהן גם מבחינה חברתית.
ואני... יחד איתן, איבדתי את הבטחון שלי, הייתי חסרת אונים.
ראיתי את הקשיים שלהן ולא ידעתי איך לעזור.
חור ענק נפער אצלי בנשמה.
מדי פעם ניסיתי לשבת איתן על שיעורי בית, אבל הייתי נתקפת ייאוש מוחלט.
היינו נתקעות כבר בתרגיל הראשון.
בכל פעם נאלצתי לעזוב את התרגילים ולפנות להסבר של מושגי היסוד,
אבל לא ידעתי איך לעשות את זה...
מושגי יסוד, שהם לכאורה מובנים מאליהם, אלה הם הדברים שהכי קשה להסביר.
לעתים הייתי מוותרת, מעדכנת את המורות,
וכעבר יום או יומיים הן היו חוזרות עם המשימות גמורות.
אך בתוכי קינן החשש, שזה שהן סיימו את המשימות, לא אומר שהן הבינו את החומר.
דברים התבשלו אצלי על אש קטנה ואח"כ על אש גדולה.
התמלאתי כעס על כל מה שרק אפשר,
על ביה"ס, על מערכת החינוך ועל החברה בכלל.
ואז הגיעה הקורונה
הסגר הראשון היה עבורי כמו מתנה משמיים.
בעוד שרוב ההורים נתקפו חשש, מה עושים עם הילדים בבית.
אני ראיתי בכך הזדמנות - סוף סוף אפשר ללמוד.
רחוק מביה"ס ומהתלמידים, אפשר להתחיל מחדש.
אילולא הקורונה, לא הייתי בוחרת בצעד קיצוני זה.
אבל כאמור דברים התבשלו אצלי לפני, וגם...
לא היה לנו הרבה מה להפסיד.
איך את יודעת מה ללמד?
אחת השאלות שתמיד חזרו על עצמן היתה: "איך את יודעת מה ללמד?"
לא יכולתי לענות על השאלה הזו.
בבסיסה היתה הנחה שהתפקיד שלי לחקות את בית הספר.
אבל מי שבוחרים בחינוך ביתי, מחליטים במודע לצאת מהמסגרת
ולא לעקוב אחר תכנית לימודים מוכתבת.
המטרה שלי הייתה לייצר בסיס הבנה חזק, לא לכסות או להספיק חומר.
שחרתתי את עצמי מהנטל הזה.
ברגע שהמטרה היא הבנה, צורת הלמידה משתנה.
הבנות שלי היו אז בכיתה ה'.
חזרנו לתרגל חומר של כיתה ב'.
כאשר לא נמצאים במסגרת, קל לעשות את הפעולה הטרוויאלית וההכרחית הזו.
בנוסף הקפדנו על תרגולים קצרים, עם הפוגות בין לבין,
מתוך הבנה שההפוגות מאד חשובות להטמאת הידע.
זה אומר שאין מה למהר או לדחוס חומר.
למעשה כאשר מעמיסים חומר, זה לא מאפשר פיתוח של הבנה מעמיקה.
הפסקה מהחיים
הבנות היו בחינוך ביתי כשנתיים.
עם המעבר לחטיבה, הן רצו לחזור למסגרת החינוך הפורמאלית.
אני מודה שחששתי.
אבל כיום אני מבינה שהחינוך הביתי לא היה עבורנו דרך חיים,
כי אם סוג של הפסקה מהחיים,
הזדמנות לעצור רגע, להתבונן על עצמנו,
לגבש כיוון ומטרה ולהתחיל מחדש.
כל יום קצת
המשכנו להקפיד על הרגלי הלמידה גם בביה"ס.
כאמור המיקוד היה על הבנה ולא על הספק,
ולכן העקרון לפיו עבדנו היה: כל יום קצת.
אז כאשר מקבלים משימה, פורשים אותה על פני כמה ימים.
באותו אופן, למבחן לומדים שבוע מראש (ולא יומיים לפני).
האתגר היה להטמיע את הרגלי הלמידה ,
ללמוד שלא דוחים משימות אלא מתחילים אותן מייד.
הן היו מגיעות הביתה והייתי שואלת:
יש שיעורי בית? מתי את מתכוונת להתחיל? השעה כבר 4… .
הצקתי להן אבל הרגשתי עם זה בסדר, כי היה לי ברור לאן אני חותרת.
סיכום דבר
הבנות שלי כיום בכיתה י'.
לאורך השנים הן עברו תהליך מתמיד של שיפור,
והיום הן תלמידות חרוצות, עם הישגים מרשימים,
מוערכות מאד על ידי המורים שלהן,
אבל בעיקר - הן מכירות ביכולות שלהן.
אני עיצבתי את הזהות שלי כאמא.
בעבר הרגשתי שאני בעיקר מגיבה לבעיות,
שולחת לטיפולים, שולחת לחוגים, משוחחת עם המורים,
ומקווה שמשהו יקרה.
היום אני פועלת אחרת,
אני לא מצפה שמשהו יקרה,
אני עושה את זה בעצמי.
אני מלמדת אותם, אני מתאמנת איתם,
נותנת להם מה שאני יכולה בתחומים בהם אני חזקה.
בתחומים בהם הם חזקים, אני לומדת מהם.
בית הספר אמנם מציע מגוון רחב של כלים, תחומי עניין וחומרי לימוד,
אך אני רואה בכך משאב שאני משתמשת בו,
לא מקום שהתפקיד שלו להעצים את הילדים שלי.
זה התפקיד שלי.
בנוסף חווינו את טעם העצמאות.
רובנו רגילים להיות חלק ממסגרת כלשהי: לימודים, צבא, עבודה.
הבחירה לצאת ממסגרת הלימודים,
הראתה לנו שאפשר גם אחרת.
שאם לא מוצאים את התשובה במה שיש למערכות להציע לנו,
ישנן דרכים נוספות להתנהל בחיים.
דברים שעשינו בחינוך הביתי
Comments